שקיפות - מאפיין יסודי של שלטון דמוקרטי מתקדם 

משטרים דמוקרטיים מתאפיינים על ידי קיום בחירות תקופתיות חפשיות לרשות המחוקקת והרשות המבצעת ( הממשלה ). הרציונל לנוהג זה הוא מתן סמכויות לנציגים  הנבחרים לניהול העניינים בשם האזרחים. האזרחים זכאים להחליף את נציגיהם הנבחרים בבחירות שלאחר מכן אם אינם שבעים רצון מתפקודם.

 בגלל מורכבות התפעול של מוסדות השלטון הממשלה לא עושה כל מה שנדרש ממנה, ותוך כדי העשיה עושה גם הרבה שגיאות, ולכן בכל המדינות המפותחות התפתח מוסד מבקר המדינה, שקרוי לעתים הרשות הרביעית. בבקורת שלו מבקר המדינה מגלה בעיות התנהלות וגם ממליץ איך לתקן את הליקויים. בגלל אילוצי משאבים בקורת מבקר המדינה היא מדגמית ולכן אינה עונה על כל הצרכים. כיום במדינות מתקדמות הפעלת שקיפות בהתנהלות מוסדות הממשלה מאפשרת לאזרחים לראות בצורה ישירה את התנהלות מוסדות הממשלה, ובכך ניתן להשיג שתי מטרות:

א. הגדלת מספר העינים והמוחות הסוקרים את עבודת גופי הממשלה במידה גדולה יותר מאשר הבקורת המידגמית של מבקר המדינה 

ב. מידע שקוף מעודד את האזרחים להגיב על המידע, אם בגילוי כשלים ואם בהעלאת רעיונות לשיפור

מהפכת המיחשוב והאינטרנט מאפשרים לתהליך הזה לקרות בצורה ממשית ולא רק בתיאוריה.

 האזרחים עושים את הפעילות שלהם ללא הוצאות ישירות לממשלה, אם כי עצם התקשורת הישירה אתם מהווה עול מסוים על עובדי הממשלה. בנוסף לכך שמבחינה משפטית קיים חוק חופש המידע חשוב לזכור, כי כתוצאה משיתוף האזרחים יכולים להיוולד פתרונות טובים לבעיות, ואז הממשלה אפילו תצא נשכרת כלכלית מהאינטראקציה עם האזרחים, ולכן לממשלה צריך להיות אינטרס לחזק פעילות כזאת. הדרך להגיע למצב הזה היא דרך שקיפות באינטרנט, ולכן השקיפות היא אינטרס הן של האזרחים והן של הממשלה. בינתיים יש עדיין שכבה די גדולה של עובדי ציבור שהתועלת מהשקיפות כנראה אינה ברורה להם, והם מערימים קשיים אפילו על שחרור מידע פשוט. לאחר הכל גם הם אזרחים, ואם כל אחד יתנהל בשקיפות אז גם הם ייהנו מכל השיפורים. מדינה שמתנהלת בשקיפות תהיה יותר חזקה, ויהיה יותר נעים לחיות בה, וזה אינטרס של כל האזרחים.

 בישראל נעשה צעד מסוים אבל מוגבל  בנושא השקיפות השלטונית עם חקיקת חוק חופש המידע, אבל השפעתו עדיין מוגבלת. ראשית, החוק אינו קובע עונשים על הפרתו. שנית, החוק קובע שיש לאפשר לציבור לקבל מידע הנמצא אצל הגוף השלטוני, אבל החוק אינו מנחה את הגוף להכין לציבור ( וגם לעצמו ) שום מידע חיוני, ובמצב זה הגוף יכול לטעון שהמידע אינו מצוי בידיו ונדרש מאמץ רב להפקתו ( אפילו אם חשוב לתפקוד הגוף הממשלתי ).

 חסר כזה התגלה למשל במרכז ההשקעות שבמשרד התמת, שלא הכין רשימות מסודרות מה גודל התמיכה שקבל כל גוף נתמך, והאם קיים את תנאי התמיכה. רק פעילות נמרצת של המחלקה הכלכלית של התנועה לאיכות השלטון ועתירה לבית המשפט המינהלי הביאה את המרכז לבדוק את הענין, ובסיכום הבדיקה נמצא כי כ- 2.5 מיליארד שקל ניתנו כתמיכה, למרות שתנאי התמיכה כלל לא קוימו והמרכז אפילו לא דרש את הכספים בחזרה.

חסר כזה מורגש גם במערכת הבריאות אשר אינה משחררת שום נתונים ממשיים בעניני רפואה כאילו המדובר בסודות בטחוניים של המדינה.

 בנוסף לכך אין בישראל תגובה נאותה מצד הפרקליטות להתעלמות גופי שלטון מהוראות החוק ואפילו מפסקי דין של בית המשפט ( המינהלי ). דוגמא בולטת לכך היא סירובו של מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך לפרסם את ציוני בחינות הבגרות בחתך של בתי ספר, וההורים המעונינים במידע זה נזקקו להגיע לבג"צ בענין כדי לממש את זכותם על פי החוק לקבל את המידע המבוקש ( וגם אז הצו לא מולא כלשונו ).

במקום להיות גורם שעוזר להשלטת החוק הפרקליטות מהווה גורם שמפריע ליישום חוק חופש המידע, בכך שהיא מוכנה להגן על מפרי החוק גם כאשר אין להם נימוקים של ממש לסירוב לתת מידע ( על פי קביעת בית המשפט ), למשל עתירה מינהלית עת"מ   43366-03-10 .

 הפרקליטות מפרשת את החוק בענין אחריות אישית של עובדי ציבור כאילו חובתה להגן עליהם בכל תנאי, ואפילו כאשר הם עושים במודע מעשה שאינו חוקי, בטיעון שהם חסינים מפני העמדה לדין, כי מעשיהם נעשים בתוקף תפקידם ( אפילו אי קיום צו בית משפט כלשונו ). בכך הפרקליטות, שאמורה להשליט את החוק מעודדת את המפרים את החוק.

 בנוסף לטעויות בהתנהלות יש גם מקרים, שלצערנו בישראל הם רבים, של התנהלות מכוונת בלתי נאותה. בתוך כל מערכת מימשל ישנם מנגנונים האמורים לטפל בתופעות אלה, אולם לעתים קרובות הם אינם יעילים/פעילים ולעתים אפילו בעצמם משתפים פעולה עם ההתנהלות הבלתי נאותה. במקרים שהמנגנון הפנימי בארגון לטיפול בתקלות אינו עובד כראוי יש חשיבות גדולה לגילוי בפני הצבור של טעויות והתנהלות בלתי נאותה, והמנגנון האולטימטיבי במשטר דמוקרטי שדרכו נעשה גילוי כזה הוא המתריעים בשער ( whistle blowers ). המתריעים בשער מהווים מנגנון שקיפות לשעת חירום כאשר מנגנוני הבקרה האחרים אינם פועלים כראוי. לפיכך כצעד ראשון צריך להכיר בחשיבות המנגנון הזה ולעודד את המתריעים בשער. בהמשך צריך גם להגן עליהם מפני נסיונות פגיעה בהם במטרה להשתיקם. גם כאן יש לפרקליטות חלק נכבד בקיום התופעה השלילית של התנכלות למתריעים בשער. הפרקליטות אינה מנסה לבוא חשבון עם המתנכלים למתריעים בשער אפילו לאחר שבית המשפט קבע שהיתה התנכלות למתריע בשער ( בטענה האבסורדית של חסינות לעובד ציבור לעובד אחר ), ובכך מעודדת התנכלות למתריעים בשער.

 הערה: חשוב לשנות את היחס הציבורי למתריעים בשער: להפסיק להתיחס אליהם כאל מלשינים, ולהתחיל להתיחס אליהם בהערכה. אפילו עצם השימוש במילה מלשינון ברשות המסים לדיווח על מעלימי מס משדרת מסר שלילי על אנשים שרוצים בקיום החוק, ולכן רצוי להפסיק להשתמש במילה הזאת – שימוש שנולד בזמן הגלות כאשר יהודים לא רצו לשתף פעולה עם השלטון.